כל מי שעמד לאחרונה אל מול החלטה רפואית גדולה, גילה להפתעתו כי כיום רופאים רבים בבתי החולים ובמרפאות הפרטיות לא מציעים פתרון, אלא פתרונות, והם בהחלט מציעים, ולא נותנים אותם, או במילים אחרות – האחריות על המשתמש בלבד.
ישנם לעיתים קרובות סוגי טיפולים שונים לאותה הבעיה, והרופא כבר לא יחליט בשבילכם מה הפיתרון הנכון ביותר, אלא יציג לפניכם את שני הפתרונות (או יותר), על החסרונות והיתרונות שלהם (אחוזי הצלחה, תקופת התאוששות וכיו"ב), וייתן לכם להחליט.
דבר זה נוצר, בין היתר, עקב תופעה של תביעות של מטופלים שתבעו את בית החולים ואת הרופא המטפל תביעת רשלנות רפואית, לאחר שתוצאות ההליך הרפואי שקיבלו היו שליליות.
להבין רשלנות רפואית
ההגדרה הרווחת של רשלנות רפואית מדברת על פעולה סבירה או בלתי סבירה, ודבר זה נתון לוויכוח, ומכאן שהרבה תיקים מגיעים לבית המשפט. במידה וישנה סטייה מאותה התנהלות רפואית "סבירה", ובעקבות הסטייה הזו נוצר נזק רפואי כלשהו למטופל, הרי שיש עילה לתביעה לרשלנות רפואית, אך מכאן ועד הוכחת הרשלנות ישנה כברת דרך ארוכה.
יש להבין בדיוק את ההליך הרפואי, ולמצוא תקדימים המכתיבים את הסטנדרטים שבו יש לבצע אותו, והם אלו שיגדירו את הפעולה ה"סבירה", ומכאן גם את הבלתי-סבירה. ובכל זאת, מדובר ברפואה, ובעוד שההליכים סדירים וברורים, הרי שכל מטופל הוא מעט שונה, ולעולם לא ניתן לצפות בדיוק מלא את התגובה לטיפול, מה שהופך את התחום לסבוך במיוחד.
החוק בישראל
גם מדינת ישראל ראתה לא מעט מקרים של תביעות על רשלנות מסוג זה, ולשון החוק מציינת באופן ברור כי ישנה חובה של בעל מקצוע לפעול במיטב המיומנות שלו, ובמידה ואין לו, אל לו לפעול כאילו יש לו, וכך או כך יש לו אחריות מלאה כלפי הלקוח, מטופל, וכיו"ב.
ההגדרה המדויקת זמינה לקריאה ברחבי הרשת, אך בסופו של דבר גם בלשון החוק ישנו אותו העניין המשתמש בהגדרה גמישה של "אדם סביר ונבון", "מיומנות" ו"מידת זהירות", דברים יחסיים שלא ניתן למדוד בצורה מדויקת, מה שמהווה אתגר משפטי אמיתי.
