מחקר ענק מציע שלקיחת תרופות לאין-אונות לאחר התקף לב מורידה את הסיכוי למוות ולהתקף לב נוסף.
מבנה של תרופת הויאגרה הנמצאת בתוך האנזים פוספודיאסטראז.
עם הגיל "יכולת העמידה" פוחתת ובין הגילאים 60-70, יש ל- 20-40% מאוכלוסיית הגברים בעיה של אין אונות (אימפוטנציה) כאשר אחוז הסובלים תלוי בהגדרה המדויקת של המונח אין-אונות. התרופה הפופולרית הראשונה לנושא, ויאגרה, פותחה לצורך טיפול בלחץ דם גבוה ובתעוקת חזה. בניסויים הקליניים תרופה זו נכשלה לטיפול לטיפול בבעיות אלו אך בדיווחי הנסיינים שלקחו אותה נצפתה תופעת לוואי של קבלת זקפה בעת גירוי שבעבר לא יצר אותה. תצפית זו יצרה תרופה לאין אונות, שעד אז לא ניתן היה לטפל בה, ושהניבה לפייזר הכנסות של מיליארדים רבים. עתה, בתפנית מכיוון לא צפוי, מחקר שבדי ענק מציע שתרופות לטיפול באין-אונות יכולות לשמש לטיפול בבעיות לבביות תוך הורדה משמעותית של הסיכון למוות ולהתקף לב נוסף.
במאמר שפורסם זה עתה בכתב העתHeart חקרו מדענים שבדיים ממכון קרולינסקה היוקרתי ומבית החולים המסונף אליו את הקשר שבין לקיחת תרופות לאין-אונות לאחר התקף לב ראשון לבין הסיכוי להתאשפז שנית בשל בעיות לבביות ואף למות. תוצאות המחקר הפתיעו בעוצמת התופעה: גברים שהחלו לקחת תרופות לאין-אונות לאחר התקף לב ראשון הורידו את הסיכון למוות ב-33% ואת הסיכון להתקף לב שני ב-40% בהשוואה לאלו שלא לקחו תרופות שכאלו. אצל גברים מעל גיל 70 התופעה הייתה אף גדולה יותר תוך הורדת הסיכון למוות ב-59% אצל הקבוצה שלקחת טיפול באין אונות.
המחקר השבדי הענק בדק 43,145 גברים – כל מי שעברו התקף לב ראשון בין השנים 2007 ו-2013 ללא תחלואת לב קודמת, בגיל שמתחת לגיל 80, ללא רקע של סרטן וללא רקע של לקיחת תרופה לטיפול באין-אונות. המדענים עקבו במשך 3.3 שנים אחר אוכלוסייה זו שהייתה בגיל 64 (10±). מתוך קבוצת הנבדקים 3,068 (7.1%) לקחו תרופות לטיפול באין-אונות בשנים שלאחר התקף הלב. תרופות אלו כללו את תרופת האלפרוסטאדיל הניתנת בהזרקה ואת משפחת התרופות שמעכבות את אנזים הפוספודיאסטראז-5 הפועל במנגנון הזקפה. תרופות אלו כוללות את הויאגרה ואת התרופות שהופיעו לאחריה – סיאליס ולויטרה. האוכלוסייה שקיבלה הטיפול התרופתי הייתה בגיל בגיל 61 (9±). יצוין גם כי בהשוואה לאחוז הידוע של בעיות אין-אונות בקבוצות הגיל שנדגמו, כמות הגברים שלקחו תרופות לאין-אונות מצביע על כך שרבים סובלים מאין-אונות אך מחליטים שלא לטפל בבעיה באמצעות תרופות או שבשל מצב רפואי הם אינם יכולים לקחת טיפול כאמור. יש שורה של מצבים רפואיים ותרופות (כגון ניטרוגליצרין) שאינם מאפשרים לקחת תרופות לאין אונות.
נשאלת השאלה האם קיים קשר סיבה-תוצאה בין לקיחת תרופה לאין-אונות לבין הגנה על מערכת הלב? מחד, המחקר "רק" בדק את המיתאם (קורלציה) שבין לקיחת תרופות לאין-אונות לבין ירידה בתחלואה לבבית ומוות. מאידך, החוקרים טוענים שגודל המדגם ועוצמת התופעה של ירידה בסיכון למוות ולתחלואת לב לאחר קבלת תרופות לאין-אונות היא כל כך משמעותית שהקשר נראה מבוסס.
במחקר המשך הם מתכננים לבדוק את הקשר למצב סוציואקונומי, נישואין, עישון ופעילות גופנית. לדוגמא, גברים נשואים ובעלי השכלה ידועים ככאלה שלוקחים יותר תרופות לאין-אונות. מאידך, ידוע שהן בעיית אין-אונות והן התקפי לב קשורים לבעיות של זרימת דם כאשר אין-אונות בגיל צעיר מעלה את הסיכון לתחלואה לבבית.
המדענים מסתמכים גם על שורה ארוכה של מחקרים בבעלי חיים ומעט מחקרים בבני-אדם שהראו השפעה חיובית של תרופות לאין-אונות על בריאות הלב. זאת, מעבר לעובדה הידועה שיחסי מין תורמים לבריאות ולכן הפסקתם בשל בעיות אין-אונות פוגעת בבריאות.
עם התבססות השערת המחקר שעלתה במחקר השבדי הגדול, יתכן שבעתיד מכתב השחרור מבית החולים לאחר התקף לב יכלול המלצה לקחת תרופות לאין-אונות, וזאת בכפוף לבדיקה רפואית של מכלול המצב הבריאותי. כך, תרופת ה ויאגרה שפותחה לצורך טיפול ביתר לחץ דם ותעוקת חזה תחזור לטפל בבעיות לב גם אם אלו שונות מעט מבעיות הלב שלשמן פותחה.
