לא משנה כמה ניתוחים פלסטיים ותרופות ניקח, אין דבר שנוכל לעשות כדי לעצור את תהליך ההזדקנות של הגוף שלנו. אך זה לא אומר שאנחנו חייבים גם להרגיש זקנים בתוכנו.
בתי אבות סיעודיים מספקים לקשישים שלא רוצים או לא יכולים להמשיך לחיות לבד בבית הרבה הפעלות ובילויים, כי לכל מי שעובד עם קשישים מובן מאליו שרק בגלל שהם נראים עתיקים לא אומר שהנפש שלהם לא צעירה כשל בחורים ובחורות בגילאי העשרים שלהם.
כשמגיע הזמן של הילדים, שכעת עברו את גיל הארבעים או החמישים, לחפש אחר בתי אבות סיעודיים להורים שלהם, הילדים המבוגרים מרגישים שתם לו עידן במהלך החיים, והם מפנימים את עצם העובדה שההורים שלהם כבר זקנים. זה נכון, ההורים שלהם זקנים, אבל הילדים שלהם שוכחים כמה נמרצות, אנרגיות ושמחה ההורים שלהם חשים. אולי הם לא תמיד יוכלו להביא לידי ביטוי את הנמרצות שלהם בדרך פיזית, אבל הם יתעלו את התחושה הפנימית שלהם לדברים חיוביים.
צריך לדעת משהו אחד: בתי אבות סיעודיים הם לא כמו שמדמיינים אותם. כשאנחנו שומעים את המילה "סיעוד" אנחנו ישר חושבים על אנשים שכבר אזל כוחם ואין להם עוד מסוגלות או חשק לחיות. אבל האמת היא שבית אבות סיעודי לא שופע בקשישים מיואשים, ממורמרים או חולים, ועדיין אפשר להרגיש אנרגיות טובות בבתי אבות אלו.
אז מה עושים בני גיל הזהב שבתוך תוכם מרגישים כמו צעירים? הם יכולים לעשות ספורט (למרות ש לא בכל המקרים בצורה המלאה, והם צריכים לשבת על כיסא), הם יכולים לבלות בשירי זמרה וריקודים, לשבת בניחותא בגינות בחוץ ועוד. היו בטוחים שלוח הזמנים היומי שלהם שופע.
לעומת ילד קטן שמתקשה לעזוב את היד של אימא או אבא שלו כשהם מביאים אותו לבית הספר ביום הראשון של כיתה א', בני גיל הזהב כבר מבינים דבר או שניים על פרידות אמתיות, ומסיבה זו המעבר אל בית אבות הוא לא ביג דיל. ועם כל הפעילויות שיש להם בבית האבות, יכול להיות שהם אפילו שמחים על הפרידה הזו, מהילדים ומהבית שלהם.
אם כן, זקנה היא אך ורק מושג פיזי, וגם בני גיל הזהב יכולים להרגיש כמו אנשים צעירים (וזה מה שרובם מרגישים בתוך תוכם). ברגע שהילדים שלהם יפנימו את זה, כך יהיה טוב בהרבה עבור כל המשפחה.
