כבר שנתיים וחצי מזה שאני עובד בקייטרינג בירושלים, אמנם מדובר בעבודה לא קלה במיוחד שדורשת מאמץ פיזי כמו למשל הזזת שולחנות, הגשה של כמה צלחות אוכל במגש אחד, ועוד דגש קטן שכל העובדים יסכימו פה אחד זה הבקשות הבלתי פוסקות של מנהלי המשמרת לעשות כל פעם משהו בלתי צפי בזמן המשמרת. גם אם נתנו לי רק לטפל בשולחנות אז בגלל שהמנכ"ל ביקש, אצטרך להביא מהמחסן שלושה בלוני גז כדי שישמשו להכנה של פנקייק מכמה עמדות שונות של אוכל, אני לא אוהב הפתעות כאלו. אבל להקה מוצלחת שרה פעם כמה מילים נכונות אך קצת עצובות: "כסף קונה את הכל".
אחרי ימים רצופים של משמרות הכוללות גם הגעה בשעה מוקדמת יותר, החלטתי לקחת הפסקה קצרה מהעבודה. זה לא שחסר לי כסף, אבל לאחר כשבוע וחצי שלא עבדתי, הגעתי לגן אירועים ושם אחת העובדות שאלה איפה הייתי. אמרתי לה שמותר לי לקחת חופש מדי פעם, אך היא ביטלה את דבריי ואמרה לי שחיפשו מלצרים מזמרים באמצע האירוע, ואני הייתי האופציה היחידה. ישר התבאסתי, כי אני מאוד אוהב ללכת בדרך כלל בזמני הפנוי למקומות שיש בהם קריוקי בתל אביב וגם במקומות שחברים שלי מהצבא מנחים ערב קריוקי באשדוד שלשם אני נוסע במיוחד. אין לי ספק שאם הייתי נמצא באותו אירוע, אז הייתי מרים את הרחבה באוויר.
אבל החיים לימדו אותי שאין שום טעם לבכות על חלב שנשפך, כי החיים הם נורא קצרים ומלאים בהזדמנויות שונות שצצות ומפתיעות אותנו גם כשאנחנו לא מצפים להם. קריוקי במרכז זה משהו שבכלל לא חסר בעידן שכל אחד רוצה להיות זמר, ושכמעט לכל אחד יש אולפן הקלטות ביתי משלו. אם לא הצלחתי לתת הופעה טובה באותו אירוע בקייטרינג בגלל עצלנות, הפעם לא אתן למשמעת העצמית שלי להיחלש, ואמשיך ללכת למקומות בילוי שונים ששם אפשר לשיר, כי אין דבר אחר בעולם שאני אוהב חוץ ממוזיקה, הדבר שהכי ממכר אותי בעולם אלו המחיאות כפיים של קהל החברים המצומצם שלאורך השנים שמע אותי שר, ועדיין יש לו טעם של עוד.
