כבר כמה עשורים שאנחנו מוקפים במידע רב על כל מה שקורה בעולם. אנחנו מוקפים בחדשות אודות אסונות טבע, פיגועים וכל מיני ספקולציות על מה קרה עד כה ומה עומד לקרות בעתיד. אנחנו נהיים כל כך מכורים למידע, עד כדי שאנחנו לא יכולים לדמיין איך ניתן לחיות בלי לצרוך כל כך הרבה מידע.
יש הטוענים כי צריכת המידע מספקת לנו צורך חשוב מאוד- להרחיק אותנו מלחשוב על המוות הממשי שלנו, אם כי הצריכת המידע מעמתת אותנו כל הזמן עם מושג המוות בכלל. איכשהו, כאשר אנחנו צורכים בצורה פאסיבית את החדשות ואת המידע אנחנו מרגישים בעלי כוח אל מוות, מאחר ואנחנו מרגישים שהמידע שאנחנו יודעים לא יכול לחול לגבינו.
תיאורית ניהול האימה לפי סולומון וגרינברג יכולה להסביר את הצורך בתרבות צריכה בחיי ובצריכת מידע בפרט. התיאוריה מציבה בבסיסה את ההנחה הדרווניסטית כי כל צורת חיים חותרת לשימור עצמי ולהסתגלות לסביבתה. עם זאת, האדם בשונה מבעלי החיים הוא בעל מודעות וידיעה שמעוררת אימה לגבי המוות של עצמו. הפחד ממוות הוא כל מוחלט שמוביל את האדם להשלכות ייחודיות ביניהן השקעה יתרה בתרבות הצריכה. אם כי צריכת מידע מעמתת אותנו עם הידיעה על מותנו העתידי, יש בה כדי להרגיע שהמוות הוא משהו שקורה לאחרים תוך שהאחר, הצופה מוגן.
האימה מהמוות מעוררת לרגע כשהאדם הצופה בתוכנית טלוויזיה העוסקת ב איידס , אך הוא מייד יכול להרגע שכן הוא ראה את המידע בטלוויזיה, בתוכנית פיקטיבית או אפילו ריאליסטית אבל שמתרחשת אצל אדם אחר, ולא אצלו. יכול להיות שלרגע אותו אדם ירצה לעשות בדיקת איידס מתוך חשש שכונן בו ועלה למודעות עם צפיית התוכנית, אך עד סיום התוכנית הוא ישכח מהחשש מ מחלת מין ויחוש רווחה שהתוכנית נגמרה והוא עדיין בריא ושלם.
