אמנות, מעצם הגדרתה, אמורה לבחון את גבולותיה ללא הרף. אמנים צעירים, נועזים ובועטים עוסקים כל העת בפריצת גבולות היצירה, כאשר לא תמיד הם זוכים לגיבוי מן הממסד האומנותי.
לא תמיד נוכל לראות במוזיאונים או בגלריות המובילות יצירות של אמנים צעירים שלא מנסים "להיות כמו כולם" אלא מעוניינים להביא אמירה חדשה, רעננה ושוברת מוסכמות. כמו בכל תחום אחר, הפריצה אל התודעה הציבורית אינה פשוטה ורק בודדים זוכים להצליח ולפרוץ את המסגרת הנוקשה של האנונימיות המקצועית, אולם דווקא בתחום כמו אמנות זה אמור להפתיע אותנו וזאת מכיוון שהעוסקים במלאכה, אמנים ותיקים, אוצרים ומנהלי הגלריות אמורים היו לנסות ולאתר כל הזמן אמנים חדשים ומבטיחים.
בפועל, המצב רחוק מלהיות כזה. מה מוביל לקיבעון בענף שאמור להיות חד החנית של החדשנות? על כך בכתבה הבאה:
שיקולים מסחריים
בסופו של דבר, גם עולם "טהור" כמו עולם האמנות מונע משיקולים כלכליים. גלריה מובילה שנמצאת ב"פריים לוקיישן" לא תמיד תוכל להרשות לעצמה לבזבז שיטחי תצוגה על אמנים צעירים שאיש אינו מכיר ומוכן להוציא ממיטב כספו על מנת להנות מיציורתיהם. אוצרים ומנהלי מוזיאונים לא תמיד יהיו מוכנים לשווק בפעלתנות אמנים שאינם בעלי שם שמסוגל למשוך את הקהל הרחב אל המוזיאון. וגם קהל חובבי האמנות אינו חף מאשמה, רובנו נעדיף לבקר בתערוכה של אמן מוכר ולשלם הון תמורת ציור של אמן ידוע – רק לא "להסתכן" ולרכוש תמונה של צייר שאיש אינו מכיר.
פוליטיקה פנים ענפית
האמנים המובילים הם אישי רוח לכל דבר ועניין. הוגי דעות וידוענים בזעיר אנפין. עוצמתם החברתית גורמת לא אחת למקבלי ההחלטות בענף להעדיף את קרבתם על חשבון ההצלחה של אמנים חדשים ונועזים. זה אמנם לא תמיד נכון מבחינה מקצועית, אבל ידוע שגם בעולם האמנות חשיבותם של הקשרים אינה נופלת מזו של הכישורים.
מחיר המרחק מהמיינסטרים
כאשר אמן בוחר להתרחק מהזרם המרכזי של האמנות, זו זכותו המלאה אך עליו לדעת שלהחלטה זו יש מחיר.
לא כל גלריה מוכנה להציג ציורים שטרם הבשיל זמנם ולא כל מוזיאון יהיה מוכן לפתוח תערוכה שבועטת במוסכמות וחורגת מהעדפת הקהל. אין כל פסול באמנות שוליים, אך אמן שבוחר לללכת בדרכו שלו צריך לקחת בחשבון שיתכן שיפגע מכך בטווח הקצר.
