כבר שנים שאבא שלי מבקש ממני לבוא ביחד איתו לבית כנסת. תמיד מצאתי גורמים שונות כדי לסרב לו. זה היה נראה לי מוזר לקום מוקדם בבוקר עוד לפני השוקו החם, כבר להתחיל לקרוא עמודים שלמים שבהם מפורט בפרטי פרטים בקשות סליחה ודברים מעין אלה. הרי כל זה היה נראה לי מובן מאליו. ברוך שבורא עולם הוא הדבר הכי גדול שיש והוא זה שקובע מה יהיה היום ומה יהיה מחר ואיפה נבלה מחרתיים. זה היה נראה לי כהשקעה גדולה מדי. הרי אין זמן. יש כל כך הרבה מבחנים באוניברסיטה שצריך ללמוד להן שעות על גבי שעות. וגם כשאנחנו חוזרים מהעבודה אז בא לנו להדליק את הטלוויזיה, לשכב על הספה ולהירדם תוך כדי הפרסומות.
יום אחד כשישבתי כהרגלי על הכורסא הנוחה בסלון, קורא את מדור הרכילות של השבועון לו אני מנוי, ראיתי את אבא שלי יושב בסוכה ומחייך. שאלתי אותו למה הוא מחייך, והוא ענה לי שהוא ממש מתרגש מהסוכה שהוא הקים, ושמח לראות את הכוכבים מבעד לסכך ורק מחכה שיגיע הרגע לישון בתוך הסוכה, כי זו מצווה ענקית. כשהוא אמר את כל הדברים האלה ראיתי בעיניים שלו כמה הוא מתרגש. והסכמתי ללכת איתו למחרת לבית כנסת. כי גם אני חפץ להתרגש בצורה זו. כשנכנסתי לבית הכנסת ראיתי ארונות קודש יפיפיים ובעלי ערך רב ביותר. זה הזכיר לי את הימים שהייתי בכותל בסיורים של בית הספר.
במיוחד נהניתי מהתפילה ומברכת הכוהנים שבוצעה מול ארונות קודש מוקדם בבוקר עוד לפני שרוב האנשים הלכו לעבודה. זה היה סוג של מדיטציה כזאת. וכל הסטיגמות הרעות שיש על הדתיים והחרדים נעלמו לי פתאום מהראש, כשהבטתי למעלה לנורות המפוארות שהוסיפו אור בוהק לבית הכנסת. הייתה גם ספרייה גדולה שעברה גילוף ידני בעץ ועליה היו המון ספרי תפילה וספרי קריאה מאת רבנים מובחרים. כשעיינתי בהם לאחר התפילה גיליתי שהספרים נכתבו בשפה פשוטה, וביקשתי רשות מהרב של בית הכנסת לקרוא את אחד הספרים בשבת. כמובן שהוא הסכים ונתן לי את ברכתו. אני לא אוהב מילים גדולות כמו חזרה בתשובה, אך אני שמח שיש משהו מעניין שאיתו אוכל להעביר את השבת.
