מאז שהייתי קטן ידעתי שאני אלמד מחשבים. הייתי מהחנונים האלו שלא יורדים לגינה אחרי צהריים כדי לשחק כדורגל, אלא יושבים על המחשב, מצ'טטים עם אנשים מרחבי העולם ומנסה לבנות דברים חדשים במחשב.
היה לי חדר קטן וצפוף, עם מיטה שצמודה לקיר וארון עם שתי דלתות שבו נדחסו כל הבגדים שלי, אבל שום דבר לא הפריע לי כל עוד היה לי מחשב שעבד ואולי קצת מקום להניח בו את השלווה שאהבתי לכרסם לילות כימים.
מבעד לחלון החדר שמעתי את החברים שהיו צועקים לי לרדת, ובמקום לזנק מהכיסא ולהודות לאלוהים על מזלי הטוב, אני הייתי עונה שעוד מעט, אני כבר יורד, תתחילו בלעדי ואני מגיע; אבל עם הזמן הם הבינו שבתחרות על הלב שלי הם הפסידו והמחשב ניצח. חלפו השנים והפכתי לתיכוניסט שנהנה משיעורי מתמטיקה, שאוהב את שיעורי המחשבים (למרות שכבר יכולתי ללמד את המורה את רוב השיעורים) ושמחכה לרגע שבו אגיע הביתה כדי לבדוק איזה רעיון לתוכנה שעלה לי בבוקר.
מיותר לציין שהעיסוק האובססיבי שלי במחשבים לא הועיל יותר מידי לחיי החברה, אבל כשהייתי קטן זה לא עניין אותי וכשגדלתי הלימודים עניינו אותי הרבה יותר. איך אתה יכול לדעת מה אתה מפסיד אם אתה בכלל לא בודק את זה אפילו לרגע? באמצע התיכון החלטתי להירשם לאוניברסיטה והתחלתי לימודי תואר ראשון במדעי המחשב. ההורים שלי היו נורא גאים בי ורק אחותי כל הזמן אמרה שכדאי לי ללמוד קצת פחות. אבא היה מסיע אותי לאוניברסיטה פעמיים בשבוע, אימא הייתה מחזירה וככה הצלחתי לסיים תעודת בגרות ותואר ראשון באותו הזמן.
הצבא זיהה כמובן את הפוטנציאל שלי ועשה שימוש מעולה בעובדה שסיימתי תואר ראשון. שובצתי ביחידת מחשבים, שבה כולם היו חנונים כמוני ועשיתי חיים. במקום לדבר על דברים שלא עניינו אותי פתאום היו לי כל הסיבות שבעולם לעשות את כל אותם דברים שאני אוהב. שירתי את המדינה בכבוד וכשיצאתי לאזרחות היה לי ביד ניסיון, מקצוע ובעיקר הרבה חשק לטרוף את העולם.
היום אני אחרי האקזיט השני שלי, יושב בבית עם כוס קפה ושלווה מול שני המחשבים שבניתי מאפס, שומע בחוץ את הילדים משחקים וכשהם קוראים לזה שאף פעם לא מגיע, הלב שלי נחמץ. אני לא מצטער על הבחירות שלי, הן עשו אותי אדם עשיר ומומחה, אבל אולי אם הייתי בוחר קצת אחרת, אולי היה לי גם עם לדבר.
