כבר שנים רבות אנחנו חיים בתוך עולם שמאוד מושפע מפרסום ומפרסומות. היום זה חלק בלתי נפרד מתפיסת המציאות שלנו שאנחנו כבר לא רואים בכלל את הפרסומת אלא רק את המוצר, הלא הוא המותג. אנחנו לא תמיד מבינים גם כשאנחנו מסתכלים על אנשים אחרים, שהרבה ממה שקורה במציאות לפי תפיסתנו הינו תוצר של הבניות תרבותיות.
קחו למשל גבר צעיר שרוצה להיראות מגניב- הוא צריך להתלבש בצורה מאוד מסויימת, לצרוך תרבות מסויימת ולגור במקום מסויים. בתרבות יש הגדרה למיהו מגניב, המתגבשת באמצעות הבניות קונספטואליות וייצוגים באמצעי התקשורת השונים. תהליך ה מיתוג נעשה בצורה מאוד עדינה וכמעט שקופה. מי בכלל יחשוד שאדם שעוטה על עצמו בגדים מחברת ביגוד מסויימת ועם לוגו ספציפי הוא למעשה סוג של מותג?
אם נסתכל על האנשים שמסביבנו נוכל לראות שאפשר לשייך כל אחד לסוג מסויים של אנשים, ל קטלוג מאוד מסויים. אנשים כמובן לא עושים את זה באופן מודע. תרבות הצריכה היא זו המעודד באמצעות אקטים של שיווק גלוי וסמוי וייצוגים בתרבות לרכישה וניסיון לקבל בעלות על זהות מסויימת. אחרי הכל זה מה שזה- כולנו למעשה רוכשים זהות מסויימת ומעצבים אותה באמצעות התרבות שאנחנו צורכים.
מעטים האנשים שרואים את המציאות בלי המסננים של התרבות עצמה. זה מאוד קשה. בסרט ה"מטריקס" ניסו קצת להמחיש סוג כזה של מציאות. מציאות שאנחנו לא ערים לה, והיא שוכנת מתחת למציאות הנתפסת.
