הוגשה בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מתאונה בה היה מעורב, עקב השתתפות במשחק כדורגל שהתקיים באולם הספורט הממוקם בבניין מתנ"ס.
התובע, טען באמצעות עורך דין ספורט כי במועד האמור כאשר הגיע בשעות אחר הצהריים לאולם הספורט, והצטרף לקבוצה המשחקת דרך קבע במקום, נתברר כי אין בידי הקבוצה כדור. לפיכך, פנה אחד מחברי הקבוצה לעובד במקום אשר נכנס לאולם הספורט כשלגופו בגד ים והוא נוטף מים, ניגש לארון, הוציא מתוכו כדור ומסרו לשחקנים. מייד עם תחילת המשחק, לאחר שאותו עובד עזב את האולם, החליק התובע על הרצפה הרטובה, במקום שבו עמד קודם לכן העובד הנ"ל.
בית המשפט פסק כי הלכה הפסוקה הבחינה בין סיכונים טבעיים לגביהם נקבע כעניין של מדיניות משפטית כי לא מתגבשת חובת הזהירות הקונקרטית, לבין סיכונים שהם בלתי סבירים. לעניין החלקה נקבע לא אחת כי ההחלקה כשלעצמה הנה אירוע נייטרלי שאינו מצביע בהכרח על רשלנות מצד האחראי להחזקת המקום בו היא ארעה. ההחלקה אינה בחינת הדבר מדבר בעדו ונטל ההוכחה היה ונותר על התובע להוכיח את רשלנות הנתבעות, דהיינו כי ההחלקה נבעה מיצירת סיכון בלתי סביר על ידי הנתבעות (ראו דבר כב' השופט אור בע"א 498/03 סבן נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון כרך לב, 451). מהותם ומידתם של אמצעי הזהירות שעל המחזיק במקרקעין לנקוט משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון.
בהתייחס לסיכוני החלקה, הבחינה הפסיקה בין החלקה הנגרמת כתוצאה מסכנה רגילה וכזו הנגרמת מסכנה שאינה רגילה. רק בגין סכנה בלתי רגילה שהמוזמן לא יכול היה לצפות את קיומה, מוטלת חובה לנקוט באמצעים סבירים למונעה. בע"א 731/90 חמוד נ' רכבת ישראל , פד"י מז(3), 345, 350 נקבע כי :
"אשר לאיפיונו של גורם ההחלקה: ההלכה מבחינה, לעיתים, בין שני אלה: בין נוזל או חומר אחר המצויים באורח "טבעי" במקום ההחלקה, לבין חומר שמציאותו "אינה טבעית" במקום ההחלקה, וכמוהו חומר שמציאותו הינה, אמנם, "טבעית" במקום ההחלקה, אך טיבו הוא כזה שההלכה רואה צורך להטיל בעניינו חובה לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנתה של החלקה. במקום שמדובר בחומר שהוא "טבעי" במקום ההחלקה, נטיית ההלכה היא לסווגו כ"סכנה רגילה" ("סכנה סבירה", "סכנה צפויה") – לאמור: סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה – ולהקנות פטור בגינה למעביד (ולבעל חצרים). כך, למשל, דין מים או אף מי-סבון בבית-מרחץ: פרשת ברוק לעיל, שם, בעמ' 161 (אבל ראה: ע"א 105/71 חוף השקט בע"מ נ' קראוס, "סביר" ו' 130). ואשר לחומר ש"אינו טבעי", או חומר שחייבים לנקוט בעניינו אמצעים מיוחדים: כך דינו של שמן על ריצפת מטבח (פרשת מלון רמדה שלום, לעיל), או שומן על ריצפת איטליז: ע"א 214/61 וולטר נ' פייזר, פ"ד טו 1789; וכך דינם של סבון, שמנים וחומרים דומים אחרים על ריצפת אולם ייצור בבית חרושת: ע"א 417/75 בן דוד נ' מפעלי טקסטיל כרדנא בע"מ, פ"ד לא(1) 827".
