לפעמים אני חושבת שאם יכולתי לחזור אחורה בזמן לרגע אחד בחיים, הייתי חוזרת לקיץ שבו ביליתי במחנה קיץ בארצות הברית. הייתי ילדה בת 12. זאת היתה הפעם הראשונה שישנתי מחוץ לבית. הייתי לבד במקום חדש, מוקפת אנשים חדשים. אז (בדיוק כמו היום) ישנו כ-12 בנות בביקתה.
היה במחנה חדר אוכל (עם אוכל ממש טעים… ומשמין), היו כמובן הרבה מתקני ספורט, אגם מקסים (לנו הישראלים קשה לדמיין אגם קטן שהוא לא הכנרת, אבל הם קיימים בלי סוף בארה"ב), בריכה, אולם גדול והרבה שטחים יפים.
האמת היא שהמקום הוא רק תפאורה. התפאורה לחויה שעיצבה את המשך חיי.
כל מי שאי פעם היה ב מחנה קיץ יכול לספר שהחברים משם הם החברים הקרובים שלו בחיים. אין לזה הסבר חד-משמעי – אבל משהו בגיל העשרה, באוריה של חופש, בניתוק מהבית, מהמשפחה, מהחברים מבי"ס, מכל השגרה הרגילה – יוצר קשרים שלא נוצרים במקומות אחרים.
ועובדה – עד היום החברים מהמחנה הם חברים קרובים שלי. (ובשנות השמונים והתשעים לא היה לנו פייסבוק שאיפשר לנו לשמור על קשר יום-יומי. היינו כותבים מכתבים, קונים בולים, שולחים בדואר ומחכים כמה שבועות לתשובה.) אבל שמרנו על קשר. ובאנו לבקר – הם אותי בארץ, ואני אותם בארה"ב. והפכנו לחברים בלב ובנפש.
והודות לחויה הזו, שהשפיעה עלי בכל כך הרבה רבדים, הקמתי את ארגון Camp USA אשר שולח בני נוער ישראלים לחויה של קיץ במחנות הקיץ המובילים בארה"ב. כבר 5 קייצים מאות בני נוער זוכים לחוות את אותה חויה שנצורה בליבי לנצח.
