אנחנו חיים בעולם בו אידיאל היופי מועצם לדרגה של קודש והוא מוקבל גם לערכים נפשיים ורוחניים. כולנו רוצים להיות יפים, רזים, עשירים ומאושרים. אנחנו עושים כל ניסיון על מנת להידמות לשחקנים ודוגמנים, עסוקים בדיאטה תמידית וברגשי אשמה לאור נטיתנו האנושית לא להיות מושלמים. אנו משעבדים את גופנו לספורט ולרפואה- מנסים להצעיר את עורנו באמצעות טיפולים אצל קוסמטיקאית ועומלים על הסרת שיער אובססיבית. האם לכל פעילותנו זו יש בכלל משמעות?
מעניין שאיש כמעט לא עוצר לרגע ושואל את עצמו האם הסגידה הזו ליופי היא מוצדקת בכלל. האם באמת אנחנו רוצים להידמות כל הזמן לאחרים שנמצאים על מרקע? האם עלינו להרעיב את עצמנו כאילו פרנסתנו תלויה בגופנו? האם יש דברים אחרים שמעניינים אותנו מעבר לניסיון שלנו להיות יפים וצעירים? והשאלה החשובה באמת- האם הקבעונות שלנו בנושא מראה מונעים מאיתנו להשקיע אנרגיה בדברים החשובים באמת?
ככל שאנו משקיעים בעצמנו ובגופנו כאילו היינו אובייקט אנחנו מפספסים השגת דברים משמעותיים יותר כמו כינון יחסים בינאישיים מוצלחים, ביסוס זהות עצמית עם קשר וללא קשר למראה. אנשים רבים כלל לא מכירים את עצמם ללא העיסוק הרב במראה ובהופעה, וייתכן אף כי הם משתמשים בדברים החיצוניים על מנת לא להתעסק בפנימיות.כמובן שלטיפוח המראה יש קשר לטיפוח עצמי, וטיפוח עצמי הוא חשוב, אך האם הוא צריך להיות העיסוק המרכזי שלנו?
חשוב שכל אדם ישאל את עצמו שאלות אלו וייתן לעצמו להרגיש באמת את התשובה שעולה בו מבפנים. איזה אדם היה רוצה להיות? האם הוא רוצה להשקיע את כל מרצו בחיצוני? קבלת תשובות לשאלות אלו היא לא תמיד פשוטה ויכולה לשנות את סדרי העדיפויות של האדם, אך למרות החשש מהשינוי שהן מחוללות- הן צריכות להישאל.
