רשלנות רפואית ועקרון ההסכמה מדעת
כפי שכבר הצגנו במאמרים השונים, על הרופא מוטלות חובות שונות כלפי החולה. מדובר בחובות שאם הרופא יפר אותן ניתן יהיה לומר שהוא הפר את חובת הזהירות כלפי החולה והחולה יוכל להגיש תביעת רשלנות רפואית. בכלל זה מדובר בחובות שונות כגון: התרשלות בטיפול הרפואי שניתן, אי קבלת הסכמה מראש מהחולה לקבלת הטיפול הרפואי, חוסר תיעוד של המסמכים הרפואיים ועוד. במאמר זה נתמקד רשלנות רפואית עקב אי קבלת הסכמה מדעת.
משמעותו הלשונית של המושג רשלנות רפואית "הסכמה מדעת" הוא קבלת הסכמה ברורה, מפורשת ומודעת של החולה לטיפול הרפואי שיוענק לו. עקרון זה נקבע על ידי הכנסת בחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 אשר קובע בסעיף 13 מהי הסכמה מדעת לטיפול רפואי, כלהלן:
"הסכמה מדעת לטיפול רפואי
13. (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.
(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות –
(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;
(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;
(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;
(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;
(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.
(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.
(ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסוים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל."
אם כך, הרי שעל הרופא מוטלת החובה להציג בפני החולה מידע רפואי, כאשר המושג "מידע רפואי" נקבע גם הוא בסעיף החוק שפורט לעיל וכולל למעשה חמישה רכיבים: האבחנה של המצב הרפואי; פירוט אודות ההליך הרפואי, לרבות היתרונות והחסרונות של ההליך; הסיכונים הכרוכים בהליך הרפואי; ההליכים רפואיים האלטרנטיביים ומשמעויות שלהם; ולבסוף במקרה שמדובר בטיפול חדשני, הרי שיש להודיע לחולה גם על כך.
לאחר שעמדנו על כלל המידע הרפואי שעל הרופא לספק לחולה על מנת לקבל את "ההסכמה מדעת" של החולה, אחרת הוא עשוי להיות חשוף לתביעת רשלנות רפואית, נציג את הדרכים לעשות כן. חוק זכויות החולה, בסעיף 14, מסדיר גם את הדרכים לקבלת ההסכמה מדעת וקובע כי ככלל "הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות". החוק ממשיך וקובע כי בהליכים רפואיים מסוימים, שנקבעו בתוספת לחוק, ההסכמה מדעת חייבת להינתן במסמך בכתב, אשר עליו גם לכלול פירוט אודות ההליך הרפואי הצפוי, ובמקרה שהדבר אינו אפשרי על ההסכמה להינתן בפני שני עדים. נציין, ההליכים הרפואיים הללו, הקבועים בתוספת לחוק כאמור, הינם ניתוחים, צינטורים, דיאליזה, רדיותרפיה, טיפולי הפריה חוץ גופנית וכימותרפיה.
אשר למקרי חירום, הרי שהחוק קובע, כי במקרה זה, ההסכמה מדעת יכולה להינתן בעל פה, אך על הצוות הרפואי לפעול לתיעוד ההסכמה בכתב, מהר ככל שניתן.
נדגיש, כי ההסדר המפורט לעיל אינו ההסדר השלם הקבוע בחוק. החוק קובע בסעיף 15 חריגים להסדר זה ומפרט את מקרים בהם הרופא רשאי להעניק טיפול רפואי לחולה (ובלבד שלא מדובר בהליכים הרפואיים הקבועים בתוספת לחוק) ללא קבלת הסכמה מדעת, ומבלי שיהיה מדובר במצב של רשלנות רפואית. משכך, נבהיר, כי אין באמור לעיל כדי להוות חוות דעת משפטית ממצה. על כן, בכל מקרה בו הינכם סבורים כי קיבלתם טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת, אשר גרם לכל לנזק בריאותי, עליכם לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין העוסק בתחום.
